ב2006 עצרת האו״ם קבעה יום זיכרון בינלאומי להנצחת קורבנות השואה. זה חשוב להנציח והמחויבות שלנו היא להמשיך לספר את סיפורי הזוועות ואת סיפורי הגבורה של העם היהודי ואני לא כאן בכדי לשכנע את העולם שמגיע לנו לחיות ושאנחנו עם שזקוק למדינה – את זה מזמן קבע בורא עולם. נקודה. אני גם לא כאן בשביל לשכנע שהייתה שואה לכל אנשי החושך, כי הוכחנו ונמשיך שעם ישראל חי! נ ק ו ד ה.
אבל היום יש בי כאב אחר, ידיעות אחרונות פרסם נתונים מצמררים – שדווקא אנחנו לא מצליחים לדאוג לאלה ששרדו. לא מספיק, לא מספיק חברים. אני לא מחפשת להאשים כי לניצולי השואה אין זמן לזה. עד שנבין למה יש כאלה כשלים במערכת – זה בטוח יותר מורכב ממה שאוכל להבין כרגע.
כרגע מה שמעניין אותי הוא באיזה תנאים הם חיים. אני מתביישת בנתונים. מתביישת שהעולם יראה איך אנחנו מתייחסים ויתרה מכך מתביישת מהם – ניצולי השואה, כי הם צריכים לחיות כמו מלכים כאן ועכשיו! כאן ועכשיו!
אני פונה אליכם עם יקר, בואו לא נחכה שמישהו ירים את הכפפה, שכל אחד ימצא דרך קטנה או גדולה להתעניין ולמצוא איך הוא יכול לתרום. הנה כמה הצעות מארגונים גדולים שאני עובדת איתם כמו ״יד עזר לחבר״ בחיפה וירושלים, או ״קרן הייסוד״ שמפעילה מאות מגורי דיור ועד לארגון קטן של בחורה אחת שהקימה מערך מתוק במיוחד בשם ״עוגה בהפתעה״.
וככה בנימה אישית כל מפגש שלי עם ניצולי שואה הרחיב לי את הלב והעניק לחיים עוד יותר משמעות.
צילומים: ראשית – לסמה ארטמן, אליקו בוטלינק
