כולנו שמים מסכה. מתחפשים כשצריך וגם כשלא.
המסיכות “מתלבשות” לנו בקשרים בין אישים, בזוגיות, בחינוך הילדים, ביחסינו עם הבוס או המערכת, בסופר, בבנק, ביציאות שלנו לבילויים ואפילו סתם מול המראה. מסכות. כל הזמן.
אלא, שבדור הזה המסכות מקבלות גם צורה חדשה – בקרוב הן גם יהיו וירטואליות עוד יותר בעלות ממדים ודמיון בלתי נגמר ועוטות משקפי מציאות מדומה וכפפות מרטיטות חושים. ואז מה? מתי נמצא את עצמנו באמת? מתי נרגיש לרגע הרגשה אותנטית כזו שלא תלויה בדבר – מלבד עצמנו.
אמר לי השבוע איש חכם, המקום שבו אנחנו הכי אותנטיים הוא בילדות – ברגעים ששיחקנו עם עצמנו ומצאנו לנו מקום בלי להיות תלויים בחיצונים. נזכרתי, איך בימים האלו הייתי יושב שעות לבדי, בונה במות מלגו, רכבות ומסילות, ארמונות מקלפים, או סתם מקליט שעות למיקרופון הפנימי של הרדיו טייפ.
אפילו בתכניות הרדיו הבתוליות שלי בימיי הפיראטיים (ששש.. לא לגלות 😉), יצרתי לעצמי דמויות איתן הייתי משוחח, שואל ועונה לעצמי… מי חשב בכלל על מי שומע? מי ייתן לייק? מי יציץ בסטורי? היום בטח הייתי נותן לעצמי 2 סטירות, “תמחק את זה מהר, מה אתה עושה בושות”.
פורים הוא החג היחידי בו המסכות שאנחנו עוטים בהידור ולגמרי במודע פתאום מאמתות אותנו מול האני האמיתי.
בעיצומו של החג, כשיצאתי לתקלט בעוד אחד מהאירועים הגדולים, לקחתי איתי פאה ורודה מגוחכת, לולי הקטנה שלי, בת החמש, אמרה לי: “אבא, תוריד את זה יצחקו עליך”, עניתי לה” “לולי זה פורים. היום מותר”.
שעה של נסיעה בפקקים לאירוע, גרמה לי לחשוב על ה”היום מותר” הזה.
למה היום? ומה כל שאר השנה? אסור?
במבט חטוף ברחוב או ברחבת הריקודים, גיליתי המון מסיכות. כל אחד ואחת לבשו תחפושות שבחלקן המובהק ניתן היה להבחין במה היו רוצים עוטי המסכה להיות, כשמותר. פתאום להתלבש אחרת, שלא לומר נועז, להתאפר כבד, לאמץ דמויות מפורסמות זה לגיטימי. ממש בסדר, בשם החג. ואז תהיתי, אלו אנחנו באמת מתחת למסכות שאנו עוטים ביום יום?
דווקא בפורים מתחפשים בדיוק לעצמנו? תהיתי…מעניין מה אתם הייתם חושבים?
הכותב: מושיקו שטרן, שדרן רדיו ברדיוס 100FM, די ג’יי, מנחה וקריין פרסומות.
לפוסטים נוספים של מושיקו, חפשו באינסטגרם moshiko.tv@
צילומים: ג’ון נונן, לילרטסי, ג’אוואר DH, מקס בנדר – אנספלש.
