לפני פחות משנה חששנו לנסוע בכבישים מחשש למהומות ובקבוקי תבערה שהושלכו לעבר נוסעים יהודים. זוכרים את זה? רק משפחות ההרוגים והפצועים יזכרו לנצח. לא מזמן גם ירו עלינו טילים שנפלו גם בתל אביב, זוכרים? רק אלו שנפגעו וביתם נהרס, יזכרו לעד.
הקורונה, ההנחיות המשתנות, מספרי המתים, החולים, הבידודים, הסגרים, גם את זה עוד רגע נשכח, מלבד אלו שאיבדו את יקיריהם כתוצאה מהנגיף הארור ולא ישכחו אותו לרגע.
רובנו שכחנו איך התגעגענו לחיבוק של אמא כשנאסר עלינו לבלות עם המשפחות בחגים. סרטונים של שירי אהבה לאמא ואבא מחדרי המדרגות בגלל הריחוק החברתי הציפו את הרשתות החברתיות וגרמו לכולנו לדמוע…אבל כשזה כבר היה מותר, דאגנו לחפש דיל טוב לחופשה בדובאי במקום להיות לצד ההורים בשולחן החג.
אמרו שהקורונה תגרום לאיחוד לבבות, אז אמרו. כשהנגיף כבר הפך לשגרה, הערבות ההדדית טעתה בדרך ומצאה עצמה באזור רצוף בערבות עצמית. כאלה אנחנו, שוכחים מהר. ברגע של מצוקה כלכלית אנחנו נזכרים ברגעי העושר וברגעי העושר אנחנו נוטים לשכוח את רגעי המצוקה.
ביבי, שרה, הממשלה החדשה, בנט, הבית של בנט, גם את זה נשכח. אם ננסה לזכור מה אכלנו אתמול, סביר להניח שרובנו לא נדייק בפרטים, אם בכלל. הפיגועים האחרונים, ההרוגים, משפחות ההרוגים, הפצועים, גם אותם, למרות הצער העצום, נשכח בקרוב והמשפחות יאלצו להתמודד עם האובדן הכבד והפצועים עם הצלקות שילוו אותם לנצח נצחים.
הרשימה של מה ששכחנו ומה שעוד נשכח – ארוכה ותמשיך להיות כזו. לעולם לא נדע מהו הערך האמיתי של רגע קשה עד שלא נהפוך אותו לזיכרון עד. גלולת זיכרון יכולה לעשות כאן פלאים, לכולנו. זיכרון יציב יכול לשנות את העולם הזה.
