לפני כארבעה חודשים הייתי בתקופה לחוצה מאוד, אינטנסיבית בלשון המעטה. הלחצים הגיעו ממספר כיוונים, החל מעבודה על פרויקטים חדשים, כניסה לבית חדש, חתונה, אחרי חתונה, עניינים משפחתיים ועוד. היו לי מספר ימים של חרדות שלוו בלחצים בחזה, חולשה ברגליים ושינה לא סדירה. לא הבנתי מאיפה זה הגיע, כי את אותן חרדות זנחתי אי שם בשנת 2011 בעזרת טיפול נכון.

במירוץ החיים, אנחנו שוכחים את עצמנו וגם את הדברים הקטנים לטובת קריירה, כיבוש יעדים ורצון להוכיח לסביבה ופחות לעצמנו, מי אנחנו ומהו כוחנו. לפני כחודשיים נפגשתי עם חבר קרוב, אורן רווח שמו, לפגישת עבודה. הוא זיהה את הלחץ וחוסר השקט בי והמיר מיד את פגישת העבודה לשיחה על הקדוש ברוך הוא.

"תתקשר אליו צחי", הוא אמר לי, "תתקשר לקדוש ברוך הוא. כמו שאתה אומר תודה לחבר על משהו טוב שעשה לך, תניח תפילין כי זו הדרך לומר לאלוהים תודה. חמש דקות ביום שישנו לך את היום". אני אדם מאמין, לא דתי, מעולם לא הייתי, גם התחתנתי עם גבר ואני גאה במיניות שלי. אבל אני אדם מאמין. מאמין גדול באלוהים ומודה על מה שהוא העניק ומעניק לנו מדי יום, אבל חוץ מלומר ״ברוך השם״ לא ממש אמרתי לו תודה.