אני מתקשר לאמא שלי מדי יום, בחודש האחרון אפילו יותר מהרגיל. גם כשקצת כואב לה היא לא מראה לי, היא דואגת להסתיר את זה ממני בגאונות, בגלל המרחק. אני בתל אביב והיא בטבריה. "אמא, איך את? הכל בסדר?", אני שואל, והיא עונה: ״כן נסיך שלי, למה? באמת שהכל מצוין". דאגן מדופלם כמוני עונה בחזרה: "תישבעי בי שהכל בסדר", ואז היא צוחקת.

בשבוע שעבר צלצלתי אליה וזו הייתה הפעם הראשונה שהיא הרשתה לעצמה לבכות מתוך געגוע. "צחי אני מתגעגעת אליך, לילדים, לנכדים לכולם. אני לא מאמינה שבפסח לא תהיה בטבריה איתי. מה תאכל? איך תסתדר?", והבכי נמשך. באותו רגע נחנקתי גם אני מדמעות. אמרתי לה שנשרף לי משהו בתנור ושאחזור אליה עוד כמה דקות. חזרתי אליה אחרי שעה, לאחר שאיפסתי את מיתרי הקול שלי, כי ככה היא מזהה מתי טוב לי ומתי קצת פחות.

הסברתי לה שאני לא ילד, שרן יודע לבשל ושהכל בסדר. למרות שמה כל זה שווה ללא חיבוק חזק שלה בשולחן החג. אתם יודעים, במציאות רגילה, חיבוק של הורה נראה לנו מובן מאליו. במציאות הנוכחית, אותו חיבוק מקבל משמעות אחרת. משמעות של החיים.