געגוע תופס אותי לא מוכנה בדיוק שלרגע הצלחתי להשלים חיוך,
מגיע בלי התראה ונצמד לכל חלק בגוף. הוא לרגע נעים ולרגע ממש מפחיד הוא מזכיר לי את פעם תקופה שבה המשפחה הייתה שלמה.

מזכיר לי אותנו יושבים בבית, במטבח מנגנים ושרים שירים שאהבנו. געגוע חודר את הבית, הלב והנשמה.

הוא נמצא בבוקר כשאני קמה ובערב הוא שוב שם כשאני הולכת לישון, הוא שם כשאני רואה את החברים שלך מתחתנים ומקימים משפחה, הוא שם שאני רואה את אמא מזילה דמעה .

אז אולי תחבק אותי חזק כי אני כבר לא זוכרת איך זה מרגיש שאח גדול מחבק אותי, תכנס בדלת תחייך ומיד תצא, תגיד לי מילה טובה, תבוא באביב כשיש פריחה ונלך לים מאחורי הבית. תנגן לי שיר בגיטרה. תשתף אותי ביום שעברת תיהיה פה כשקשה לאמא ואבא בפעם האחרונה שנפגשנו היינו במטבח למעלה, חיבקתי אותך חזק ולא ידעתי שזאת פרידה אמיתית.

מאז עברו 14 שנה כמעט והגעגוע שם. הוא נמצא,הוא נוכח, לפעמים מנהל אותי ולפעמים לא כל כך. הזמן עובר כל כך מהר ואיתו, איתו מגיעות גם השאלות מה הוא הגעגוע? האם זה זיכרון אמיתי או תמונה שזכורה לי? האם היית גאה בי היום?! האם באמת היינו הופכים להיות סוף סוף חברים כי הגעתי לגיל שלך? כל כך הרבה שאלות שאין עליהן תשובות.

אז תבוא אלי בחלום אפילו אם זה רק לדקה כי הגעגוע כבר חונק והזמן הוא זמן, אבל הוא בטח לא עושה את שלו.

ולנו,לנו נותר להמשיך להתגעגע בעומק וצער ולזכור אותך, לדבר עליך, לחשוב עליך וגם לפעמים לדבר איתך.

אז תרשה לי להתגעגע זה הדבר היחיד שנותר לי, כי כל השאר אני לא באמת כבר זוכרת.

אני עומדת פה היום בתור אחות שכולה אחת מיני רבות ורבים במדינה שלנו מחבקת חזק את כל מי שמתגעגע לאחים שלו.

אני מתגעגעת אליך תם