אני מתגעגעת,

מתגעגעת לשמוע צחוק של ילד. מתגעגעת לחבק אותם, לראות אותם עם האור בעיניים. מתגעגעת לקום בבוקר ולעשות את הדבר שבשבילו התגעגעתי לעמוד על הבמה בכל יום במקום אחר בארץ, לשמוע את הכפיים שלהם עם הידיים הקטנות, להתלבש, להתאפר ולחכות שהמסך יעלה.

יש ימים שאני מתעוררת ועדיין לא מאמינה שזאת המציאות, אבל יש דבר אחד שאני לא שוכחת: זה בינתיים, זה לא לנצח. הגעגוע הוא חזק ומחזק. אני יודעת שאחרי החושך בא האור, אבל אני בן אדם, שקם יום אחד למציאות אחרת, עם שני ילדים קטנים שיהיו בריאים, אגם בת שלוש ויונתן בן שנה וחצי והם מלאים בשאלות על המצב החדש. הם לא מבינים למה אין גן, למה אסור ללכת לגינה. אני הסברתי להם שחופש, שהגינה בחופש, הגן בחופש אפילו סבא וסבתא בחופש. 

אתמול אגם אמרה לי שהיא מתגעגעת לגן. גם היא מתגעגעת. הסברתי לה שזה בסדר להתגעגע ושגם אני מתגעגעת ועוד מעט ייגמר החופש ונחזור כולנו. אז היא ביקשה לרקוד. כמה יפה נשמה של ילד, ברגע אחד מעצב לשמחה, אני מקנאה בזה לפעמים. אבל הפעם קמתי מיד יחד איתה ורקדתי והאמת ? זה עזר לי. לגעגוע ולבלבול יש הרבה מה ללמוד מהם. אני מזכירה לעצמי – כל יום זה לבינתיים, זה לא לנצח וכמו שאני שרה: “מתגעגעת כמעט לכל דבר, אבל בסוף כל געגוע יש מחר“.

מיקי.