בשנה האחרונה קיבלתי את העצמאות שלי, עצמאות בה הפכתי לשלם. 
עצמאות שהחלה בלא מעט חששות עם היציאה הפומבית שלי מהארון בפני המשפחה ובפני המדינה כולה. 
עצמאות שהחלה בשיחת טלפון שקיבלתי מאמא שלי, רגע אחרי הצעת הנישואים, שיחה שהתחילה ב: ״צחי אתה החיים שלי״ והמשיכה ב: ״תן לי לדבר עם רן החתן שלי״. ולא חברים, מעולם לא דיברתי על העדפותיי המיניות, לא עם אמא שלי ולא עם אף אחד מבני המשפחה, זה היה הרגע בו סיפרתי להם מי אני ואת מי אני אוהב. 

המבוכה מהמפגש הראשון עם אמא שלי והמשפחה לאחר שחזרנו לארץ מחגיגות האירוסין, התחלפה באהבה. אהבה אין סופית ויוצאת דופן, אהבה שאני מאחל לכל אדם. 
אמא חיבקה אותי ואת רן חזק חזק, נישקה ודאגה שבני המשפחה יקשטו את כל הבית בתמונות משותפות שלנו, ובהמשך אמרה למישהי שאמרה לה ״רחל, כל הכבוד על הקבלה המוחלטת של צחי, כי יש הורים שהיו מתאבדים אם היו יודעים שהבן שלהם גיי״, ואמא שלי ענתה מצידה בגדולתה: ״אני אתאבד כדי שיהיה לו טוב, אני אתאבד כדי שיהיה לו שמח ושיהיה מאושר״. 

המשפט הזה הפך את היום הזה ליום העצמאות הראשון שלי